שיעור

אחי ורעי, אהובי וידידי.

חיזוק הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

הרקנאטי (רבינו מנחם על התורה) מבאר את ענין הבאת קרבן העומר, ואיסור חדש ע"פ הרמז:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ–וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.[ויקרא כג, י].

מנחת העומר באה מן השעורים, והרמז למדת הדין, ובאה בתחלת הקציר ומתיר את החדש שנאמר [להלן יד] וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה , וסודה כדי לתת למדת הדין חלקה הראוי לה, בסוד החטאת הקודם לעולה, וקודם לכן אסור לאכול מן החדש שלא תקטרג, ועולתה תקפוץ פיה. ואמר אשר אני נותן לכם, כי הוא הנותן. וקצרתם את קצירה, של מדת הדין.
ע"כ.

ואפשר אולי לקשר ענין זה של מדת הדין לנושא "בין אדם לחברו" שאף הוא חל בין פסח לעצרת שאז מתו תלמידי רבי עקביה בשביל שלא נהגו כבוד זה לזה.

כשנתבונן מה הסיבה של "לא נהגו כבוד" נגיע לטעם הפשוט, הרי טבע האדם ש"אני תמיד קודם" – ואם מגיע למישהו כבוד והערכה זה אני ראשון, ומדוע  אוותר לשני, כי הנטיה הטבעית  לחשוב כך, שקודם כל "אני" ואח"כ הזולת, ובכדי להקדים את חברו צריך עבודת המידות,

ועל זה מידת הדין ענשה את תלמידי רבי עקיבה בעונש כה חמור, ורבי עקיבה ברוב צדקתו תיקן את החטא הזה כמו שמובא בעירובין (כא תנו רבנן [שנו חכמים] מעשה בר"ע שהיה חבוש
בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו,  בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה, יום אחד מצאו שומר בית האסורין אמר לו היום מימך מרובין שמא לחתור בית האסורין אתה צריך!
שפך חציין ונתן לו חציין כשבא אצל ר"ע אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך [אני תלוי במה שאתה מביא לי לאכול]  סח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים שאטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין [מספיקין] ליטול ידיך מגיעין?  אמר לו מה אעשה שחייבים עליהן מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי [ואע"פ שרחיצת ידים פטרו במחנה, מחמיר על עצמו כדי לא לעבור על דעת חבריו, תוספות ד"ה מוטב] אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו.

היוצא מן האמור:  התורה הורתה לנו דרך של ויתור והקרבה של כל דבר חדש, שנפשו של אדם חומדת ונקשרה בו במשך כל תקופת הזריעה והצמיחה, וכך ילמד האדם המתבונן לותר גם בדברים שבין אדם לחברו, והיסוד הוא ש"חדש אסור לאכול", חדש צריך לתת לה' קודם את חלק החטאת שלנו שהוא התאוה, החמדה, הגאוה וההתנשאות על הזולת, לותר לשני, ורק אחרי זה מגיעה לנו מדת החסד והרחמים, וזהו מ"ש כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו.

היום שלושים יום שהם שלשה שבועות ושני ימים בעומר.

יום טוב ומוצלח.

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

לימוד הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

למדנו בפרשת אמור וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי,,,

וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, (ויקרא כד יב).

רש"י מפרש (ת"כ) מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ (שם ח) דרך
המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה!

ולהבין מה היתה המשמעות ללגלג על לחם הפנים, נלמד מהג' במנחות:

"מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים ואומר להם ראו חיבתכם לפני המקום מאי חיבתכם כדריב"ל דא"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סילוקו כסידורו שנאמר (שמואל א כא) לשום לחם חם ביום הלקחו" (מנחות כט.)

המשך חכמה מסביר על הפסוק וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. זו גילוי שכינה, ובמקדש כשכל ישראל באין לראות ברגל מראין להם שלחן הפנים סילוקו כסידורו והוא הנהגה נסית.

בעת שישראל עלו לרגל, בזמן גדול וקדוש זה ראו את הנסים ואת "המורא הגדול" שהיו בבית המקדש, ועל פי השפת אמת ז"ל היה כאן גם רמז להראות להם מהיכן מקור השפע לכל העולם, ע"י שהיו מגביהין את השלחן עם 12 לחם הפנים,

נמצא שיסוד האמונה והראיה בחוש שראו ישראל את הברכה יורדת מהשמים, שזה היה מופת בפני עצמו וקידוש שם שמים גדול,  ולכן התורה מפרטת הקפידה, וחומרת העונש בהתייחסה למקלל,

היום תשעה ועשרים יום שהם שלשה שבועות ויום אחד בעומר.

שבוע טוב, יום טוב ומוצלח.

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

מוסר
הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

 האבן עזרא אומר על הפסוק : וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם (בראשית ו ג) "כי הרוח דיין בגוף".

"לימוד המוסר" דורש הפעלת הרצון והכוחות הרגשיים בהתבוננותו של האדם על מאמרי חז"ל ומוסר החכמים, ר' ישראל סלנטר ז"ל סבר שיש צורך בלימוד
המוסר "בשפתיים דולקות", "ברגשת הנפש" וב"סערת הרוח".

היוצא מהדברים שיש אפשרות להתגבר על מדת השנאה,  וכן שאר המדות רעות ע"י התפעלות משינון דברי חז"ל והתרגשות מאירועים שעוברים על האדם, יכולים להוציא את היקר מזולל מתוך כוחות הנפש הפנימיים.

ועל האדם לנצל את החלונות זמן האלה שעוברים לו בחייו כדי לחלחל בליבו את המדות הטובות, וכמו שאמרו חכמי המוסר "המכשול אור בהיר" וללמוד מרבי עקיבה עם המשל של "אבנים שחקו מים"

היום ששה ועשרים יום שהם שלשה שבועות וחמשה ימים בעומר.

יום טוב, יום מלא וגדוש ברכה.

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

לימוד הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

ומענין לענין באותו ענין, ואהבת לרעך כמוך, איך מתקנים את השנאה שכבר השתרשה בלב?

שני דרכים שיכולים  לרכך ולתת מזור לדבר הזה שקוראים שנאה, והמדה הזו בעצם  פועל יוצא של מדות אחרות, (תחרות או קנאה לדוגמא)

האחד, הוא  הכלל יסוד שאמר לנו שלמה החכם מכל אדם: כַּמַּיִם, הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב-הָאָדָם, לָאָדָם.(משלי יז יט) והמשמעות של זה שברגע שאני אתחיל לחשוב טוב על השני מיד באותו רגע  יתחיל התת מודע שלי  לשדר אותות בלב השני וככל שאני עובד על עצמי כך אני משדר תמונה אינסטינקטיבית אצל השני.

והתורה נתנה דוגמה של עבודה כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב
לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּו (שמות כג ה). וחז"ל אמרו (בבא מציעא לב:) תא שמע (בא תשמע) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. הנה דרך והזדמנות לחשוב טוב על
השונא ולמרות שיש כאן צער בעלי חיים של בהמת ה"אוהב", אבל כשאחשוב טוב מרחוק  על השונא ואתקרב אליו עם כונה לעזור לו לפרוק אזי גם הוא ירגיש באותו מעמד ריכוך השנאה כלפיי, ועד שאגיע אליו הוא כבר יהפך לאדם אחר, זו היא כונת התורה לעבד את המידות ולזכך אותם.

והשני, ע"י עבודה עצמית פשוטה להתבונן שמה שעשה לי השני בעצם הוא רק שליח מהבורא,
והוא בסך הכל "מקל", ואסביר:

ה "חפץ חיים" זכרונו לברכה פירש את הגמרא: "פני הדור כפני הכלב" (סוטה מט:) בדרך זו.
הטבע של הכלב שאם יסקלו אותו באבנים, מיד הוא מתנפל על האבן לנשכה.

בשעה שהמן קם להשמיד את ישראל, יש לדעת, כי המן זה אינו אלא מקל השלוח מן השמים לחבטנו בו. הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי(ישעיהו י ה), (סנחריב מלך אשור שבא להחריב את ירושלים) אין שום טעם להלחם עם המקל, כי כלום חסרים מקלות בשמים. הרבה שלוחים למקום. יש לנקוט באמצעים, שימנעו מן העמים, מלהקים "מקלות" עלינו. ע"כ.

אותו הדבר בהתבוננות מעטה אפשר לחלחל בלב ההבנה הזו, וכך להגיע אל "אהבת חינם"

הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד כותב: מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל
כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח(

היום חמשה ועשרים יום שהם שלשה שבועות וארבעה ימים בעומר.

יום טוב, ומוצלח.

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

לימוד הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:אֲנִי, יְהוָה.

אֶת-חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ–בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, (ויקרא יט יח)

- </span. (ת"כ)

סבי זקני רבי אליהו בן אמוזג ז"ל בפירושו על התורה (אם למקרא) מבאר
הפסוקים הנ"ל: ומה יפו דברי משה שכתב תכף אחר "ואהבת לרעך כמוך", בהמתך לא תרביע כלאים. השוה החמורה שבמצות המוסריות – לקלה שבמצות השמעיות לומר לך שאין יתרון לזו על זו אלא כולן שוין לפני חכמתו יתברך הנשגבה מחכמתנו והמבינה קשרי המציאות כלם בסקירה אחת. ע"כ.

המשמעות העמוקה בזה נבין ע"פ המכילתא (משפטים יח)מעשה ברבי ישמעאל בן אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל, שהיו יוצאין ליהרג, אמר לו רבן שמעון לרבי ישמעאל, רבי – לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבן שמעון, מימיך בא אדם אצלך לדין
או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, ואמרה תורה 'אם ענה
תענה אותו', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט…

אמר לו רבן שמעון בן גמליאל נחמתני.

החפץ חיים היה אומר שעל פגיעה שבין אדם לחברו, בשמים לא מחכים להעניש בעולם הבא אלא נפרעים מהאדם כבר בעולם הזה,

מכאן נלמד עומק משמעות קיום המצות, שצריך אדם להשתדל במצוה קלה כבחמורה באותו כובד ראש ובאותו שיקול דעת, אם זה דיבור קל של רכילות או עקימת שפה בפני חברו באופן שיכול ליפגע מזה, כמו אכילת חזיר או רציחה.

ונזכרתי בפיוט הנערך מאוד שנוהגים לשיר ביום טוב לפני תפילת מוסף: דק על דק, עד אין נבדק, ולתבונתו אין חקר, האל נורא, באחת סקירה, בין טוב לרע יבקר.

היום ארבעה ועשרים יום שהם שלשה שבועות ושלשה ימים בעומר.

יום טוב, יום שלישי שנכפל בו "כי-טוב",

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

שיעור הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ,,, (ויקרא יט יז)

מורי ורבי ר' גרשון ליבמן זצ"ל שואל! יש להתבונן איך התורה מטילה על האדם כזה ציווי שהוא לכאורה למעלה מכוחותיו?

ועוד, הרי השנאה היא רגש, ורגש הוא משהו שיכול להשפיע עלינו  בתת מודע, בלי החלטה רצונית, ואף אם נחליט החלטה לא לשנוא וננסה לחייך לאותו אדם שאנו שונאים, האם הוא לא יחוש את הסלידה כלפיו? ברור שכן, שהרי שפת הגוף שלנו תשדר סלידה, אז כיצד יתכן שהתורה תצוה אותנו לא לשנוא?!

האבן עזרא מביא על הפסוק "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ יג),  שהיה צורך שמיד אחרי זה תכתוב התורה את פרשת משפטים במטרה להדריך את האדם איך לא יכשל בלאו זה,

ועל דרך זה אנו צריכים להדרכה בענין לא תשנא, והרי אדם לא שונא סתם, ובודאי יש לו סיבה לשנאה,

כתב רבינו אשר (הרא"ש) בארחות חיים: "אל תתן בלבבך קנאה, שזוהי חולה רעה שאין לה רפואה".

וכן הרמב"ן על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח)  כתב: ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז): כִּי-אַהֲבַת נַפְשׁוֹ, אֲהֵבוֹ. בעבור שהסיר מידת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז):וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וגו'.

וההפך מזה הדוגמה של תלמידי רבי עקיבה שהיתה עינם צרה זה בזה שנענשו במיתה.

למדים אנו:

1- אין שנאה נוצרת מעצמה אלא היא פועל יוצא של קנאה שאדם מניח לה ליכנס בליבו.

2- ככל שתתאמץ להרגיש שהוא אחיך, ממילא לא תשנא אותו, ותגיע ל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

היום שלשה ועשרים יום שהם שלשה שבועות ושני ימים בעומר.

יום טוב ומוצלח,

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

שיעור הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

הפסוקים הבאים מספרים על מלחמתם של שבטי אפרים ומנשה לכיבוש העיר "בית אל", שמבואה היה נסתר:

וַיַּעֲלוּ בֵית-יוֹסֵף גַּם-הֵם, בֵּית-אֵל; וַיהוָה, עִמָּם. וַיָּתִירוּ בֵית-יוֹסֵף, בְּבֵית-אֵל; וְשֵׁם-הָעִיר לְפָנִים, לוּז.   וַיִּרְאוּ, הַשֹּׁמְרִים, אִישׁ, יוֹצֵא מִן-הָעִיר;
וַיֹּאמְרוּ לוֹ, הַרְאֵנוּ נָא אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ, חָסֶד.   וַיַּרְאֵם אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וַיַּכּוּ אֶת-הָעִיר לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָאִישׁ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, שִׁלֵּחוּ.   וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ, אֶרֶץ הַחִתִּים; וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז–הוּא שְׁמָהּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.(שופטים א כב)

והג' בסוטה (מו:) בענין מצות לויית אורח מבארת את חשיבותה של המצוה:  

תניא היה ר"מ אומר כופין ללויה [ללוות אורחים] ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר (שופטים א) וַיִּרְאוּ, הַשֹּׁמְרִים, אִישׁ, יוֹצֵא מִן-הָעִיר; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, הַרְאֵנוּ נָא אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ, חָסֶד.   וַיַּרְאֵם אֶת-מְבוֹא הָעִיר.

ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ, אֶרֶץ הַחִתִּים; וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז–הוּא שְׁמָהּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  תניא היא לוז שצובעין בה תכלת [אקלים שלה קולט טוב את צבע התכלת], היא לוז שבא סנחריב [מלך אשור] ולא בלבלה [לא הגלם לעיר אחרת], נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים והלא דברים קל וחומר ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה
ברגליו על אחת כמה וכמה.

במה הראה להם? חזקיה אמר בפיו עקם להם. ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם. ע"כ.

למדים אנו מה גדול שכר מצוה קטנה.

היום עשרים ושנים יום שהם שלשה שבועות ויום אחד בעומר.

יום טוב, ושבוע טוב,

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

שיעור הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

בן עזאי אומר "איזה הוא מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ (שמואל א ב),  (משנה אבות ד א).

ולא הבנתי כ"כ את הראיה מהפסוק, שהרי מדובר בבני "עלי הכהן" שחטאו במה שהיו חוטפים את הבשר מהסיר של הקרבנות במשכן שילה לפני שהיה מבושל מספיק!

ועוד שמלבד "חזה ושוק"  המגיע לכהנים, היו מבקשים מהנערים שיחטפו בחזקה את שאר החלקים שבעצם לא היה מגיע להם, וא"כ לכאורה יש כאן בין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו ?

והכתוב מוכיח וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה:  כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים, אֵת מִנְחַת יְהוָה !  (שם יז)

ואולי אפשר לומר שעצם מעשה הזילזול בבשר הקרבן, בזה שהיו חוטפים, היה גם פגיעה באדם המביא את בהמתו לקרבן ורואה שהכהן לא התנהג כראוי במעשה קרבנו.

ומעניין שהג' מביאה ראיה לזהירות בין אדם לחברו מהענין:  המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא חוטא, שנאמר (שם)  וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי
בְחָזְקָה. וכתיב  (שם) וַתְּהִי "חַטַּאת" הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד. (סנהדרין נח:)

למדים אנו שני דברים:

·       הגדרה של אדם מכובד הוא פועל יוצא של אדם שמכבד הבריות,

·       חז"ל החמירו בכבוד הזולת כמו בכבוד המקום,

היום עשרים יום שהם שני שבועות וששה ימים בעומר.

ערב שבת קודש פרשת אחרי מות-קדושים (מחוברים) – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי, יְהוָה (ויקרא יט יח).

יום טוב, ושבת שלום

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

שיעור הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

מה היה תחילתו של רבי עקיבא?

אמרו, בן ארבעים שנה היה "ולא שנה כלום".

פעם אחת היה עומד על פי הבאר.

אמר: מי חקק אבן זו?

אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.

אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא:  (איוב יד יט) אֲבָנִים, שָׁחֲקוּ מַיִם?

מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי
שהוא בשר ודם.

"מיד חזר ללמוד תורה".

הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות.

אמר לו: רבי למדני תורה.

אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה,

תורת כהנים [ספר ויקרא] ולמדה.

היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. (אבות דרבי נתן – פרק שישי)

היום תשעה עשר יום שהם שני שבועות וחמשה ימים בעומר.

יום טוב,

שלכם

רפאל

אחי ורעי, אהובי וידידי.

שיעור הבוקר מוקדש לעילוי נשמת אחי היקר באנשים חזקיהו חיים בן עוזר זצ"ל, ולרפואת
יוסף שלום בן חיה מושא שיחי‘.

ספירת העומר

בענין מצות הקרבת העומר בבית המקדש ב ט"ז בניסן, ומצות ספירת העומר,  חז"ל האריכו מאוד
בתיאור הקרבת קרבן זה, שהיה כלול מ2500 סמ"ק של שעורים:

כיצד היו עושין: שלוחי בית דין היו יוצאין מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, [מכינים אותו אגודות],  כדי שיהא נוח לקצור.  כל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.

כיון שחשיכה, אומר להן בא השמש, אומרין הין [הן]; בא השמש, אומרין הין; בא השמש, אומרין הין.  מגל זו, אומרין הין; מגל זו, אומרין הין.  קופה זו, אומרין הין; קופה זו, אומרין הין.  בשבת, אומר להן שבת זו, אומרין הין; שבת זו, אומרין הין. אקצור, והן אומרין לו קצור.  שלושה פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרין הין, הין, הין.  כל כך למה–מפני הבייתוסיין, [כת שכפרו בתורה שבעל פה], שהיו אומרין, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. (משנה מנחות פרק י ג)

והקשר בין מצוה זו של הקרבת העומר, ואיסור חדש, ובין קבלת התורה מבאר יפה הרב  שמשון רפאל הירש זצ"ל:

הים שמונה עשר יום שהם שני שבועות וחמשה ימים בעומר.

יום רביעי בו נתלו המאורות, אור חדש על ציון תאיר.

שלכם

רפאל